מהו DCD? הפרעה התפתחותית בקואורדינציה (DCD-DEVELOPMENTAL COORDINATION DISORDER )
בתקופת הילדות, מומחיות מוטורית מהווה גורם מרכזי להצלחה בביצוע מיומנויות יום יום כגון שליטה בכלי אוכל ועצמאות בלבוש (כפתור כפתורים, רכיסת רוכסן או קשירת שרוכים), מיומנויות למידה כגון שליטה בכלי כתיבה ושרטוט ומשחקי תנועה מגוונים כמו תופסת או משחקי כדור. שליטה במיומנויות מוטוריות מהווה גורם חשוב בהתפתחות החברתית והרגשית של ילדים. מחקרים מצביעים על השפעות שליליות בתפקוד היומיומי, הרגשי – חברתי, ההתנהגותי והלימודי הנובעות מקשיים מוטוריים. מרבית הילדים החשודים כבעלי הפרעת קואורדינציה התפתחותית אינם מוכרים והעלויות לטווח הארוך בנושאי חינוך, בריאות והתפתחות אישית הן גבוהות. ישנן ראיות מדעיות מובהקות המקשרות קשיים קואורדינטיביים משמעותיים ובעיות פיזיות, פסיכולוגיות וחינוכיות משניות הכוללות כושר גופני ירוד, השמנת יתר, בידוד חברתי וכשלון אקדמי.
במשך שנים ההתייחסות לבעיות בקואורדינציה בתקופת הילדות הייתה משנית הואיל ובתקופה זו רווחה האמונה כי בעיות מוטוריות, מלבד החמורות שבהן, נובעות מעיכוב קל בבשלות מערכת העצבים. מכאן התפתחה סברה כי עם ההתבגרות הפערים בתחום המוטורי ילכו ויצטמצמו. ממצאים שהתקבלו ממספר מחקרי אורך, הפריכו אמונה זו. נמצא כי ילדים שאובחנו כמסורבלים בתנועה בגיל שש, המשיכו להתאפיין בבעיות מוטוריות וממגוון קשיים בתחום הלמידה ובתחום החברתי – רגשי בגילאים מאוחרים יותר. ממצאים אלו ועוד רבים אחרים תרמו במידה רבה להעלאת המודעות בהקשר לקשייהם של ילדים על בעיות בקואורדינציה המוטורית.
הפרעת קואורדינציה התפתחותית (Developmental Coordination Disorder) היא הפרעה מוטורית נוירו-התפתחותית המאופיינת בסרבול ובביצועים איטיים ולא מדויקים של מיומנויות מוטוריות, שמקורה ראשוני ואינו קשור בלקויות אחרות. תכונה מרכזית של ההפרעה, אשר בעבר ניתנו לה שמות רבים, היא הקושי בלמידה ובביצוע משימות יומיומיות. אבחנה של DCD תינתן רק אם הקושי במיומנויות מוטוריות מפריע להשתתפות בפעילויות היום יום בבית, בבית הספר, בשעות הפנאי ובמשחק כדוגמת רחצה, לבוש, מיומנויות משחק, כתיבה ועוד, בהתאם לגיל הילד.
לפי ספר האבחנות הפסיכיאטריות, DSM-5- ,הפרעה התפתחותית בקואורדינציה פרושה "לקות משמעותית בהתפתחות מוטורית הגורמת לביצוע נמוך באופן מובהק מהגיל ומרמת האינטליגנציה של הילד, (2) מפריעה משמעותית להישגים אקדמיים או פעילויות של חיי היום יום, (3) אינה נגרמת ממצב רפואי כללי (כמו שיתוק מוחין, המיפלגיה או ניוון שרירים) או הפרעה התפתחותית נרחבת, (4) אם קיים מצב של פיגור שכלי, הקשיים המוטוריים הם נוספים לאותם הקשיים המאפיינים לרוב מצב זה". לפי הגדרה זו, רמת הביצוע המוטורי של ילדים אלה נמוכה מהרמה המצופה מילדים בני גילם. (איגוד הפסיכיאטרי אמריקאי,2013)
השכיחות של DCD בילדים בטווח הגילאים 5-11 שנים הוא 5-6%, כאשר היחס בין בנים לבנות נע בין 2: 1 ו -7: 1 בהתאמה. ידוע כי DCD נלווה לרוב עם הפרעות נוירו – התפתחותיות אחרות כגון לקויות למידה והפרעת קשב וריכוז אשר שניהם כבר נמצאו כקשורים לסיכון מוגבר לקשיים רגשיים – חברתיים הכוללים קשיי השתתפות חברתית, הערכה עצמית נמוכה ודיכאון.
למרות התפקוד החברתי-רגשי של ילדים עם DCD צוין כדאגה העיקרית להורים, מרבית המחקר שנערך בתחום זה התמקד בתיעוד המעורבות החברתית הירודה של ילדים אלה. ילדים עם DCD נוטים פחות להיות מעורבים במגרש המשחקים, מבלים פחות זמן עם חברים, ויש להם פחות אינטראקציות עם בני גילם בהשוואה לאלו ללא DCD. ישנן ראיות מחקריות נוספות המעידות כי בידוד חברתי זה מתגבר כשהילד מגיע לגיל ההתבגרות.
קבוצת הילדים עם DCD מאופיינת בשונות גבוהה, ולכל פרט בה ישנו פרופיל שונה מבחינת מגוון הבעיות ודרגת החומרה שלהן. מכאן, לא ניתן לקבוע כי קיים ילד "מסורבל" טיפוסי. חוסר האחידות באופי ובדרגת החומרה של הבעיות המוטוריות שמאפיינת את קבוצת הילדים עם DCD מקשים על תהליך זיהוי והאבחנה. נכון להיום, לא קיים כלי אבחוני יחיד אשר יש באפשרותו לכסות את הטווח הרחב של מיומנות מוטורית, תוך בדיקת כלל המאפיינים המתארים ילדים עם DCD.
יזדי-עוגב, א., זאב, א. (2006) הפרעה התפתחותית בקואורדינציה (DCD): שכיחות ומאפייני הביצוע בקרב בנים ובנות משני בתי ספר בישראל. סחי" ש: סוגיות בחינוך מיוחד ובשיקום 5-20.
Cermak, S. A., & Larkin, D. (2002). Developmental coordination disorder. Cengage Learning.
Heath, N. L., Toste, J. R., & Missiuna, C. (2005). An Exploration of the Relationship between Motor Impairment and Emotional/Behavioural Difficulties amongst Children Suspected of having DCD. כתב עת ישראלי לריפוי בעיסוק, E153-E171.